סנפשוט לפרשת שמיני –אש חיה או אש זרה?
 

לפעמים צריך לבחור בין שתי אפשרויות מנוגדות כמו ללכת לימין או לשמאל, צפון או דרום?
זה לא קל אבל קשה הרבה יותר זה לדעת לבחור בין דברים דומים, שעל פניו נראים כמעט אותו הדבר, אבל למעשה שונים מאוד וטעות בבחירה תוביל לתוצאות איומות.
למשל, אם בכביש סואן לא ידעת להבדיל בין האיש הירוק לאיש האדום ברמזור, זה עלול להיגמר רע.
או למשל אם כתבת פוסט ואחד המגיבים מכפיש ומשמיץ בפראות. האם הוא גס רוח ורע לב או אולי הוא איש שרע לו? אולי מאחורי הזעם יש כאב גדול, אבדן? האם למחוץ אותו בחזרה דרך בליסטראות –מילים מעליבות או אולי מוטב להבליג, לספוג את העלבון ולא להוסיף על כאבו. האפשרות השנייה עדיפה בעיני.
 וכך גם בעבודת הקודש. לעיתים הפעולות נראות דומות אבל בפועל ההבדל הוא גדול מאוד. זה קורה בפרשה הזו: "וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'." (ויקרא י' פס' א-ב)
שני בני אהרן הכהן עושים פעולה, שנראית כחלק מעבודת הכהנים. אלא שהאש שהם מקריבים היא אש זרה. הזרות שבה נובעת אולי, מכך שלא קיבלו הוראה מפורשת להקריב אותה. לא היה כאן ציווי והם מומתים בידי אש שהקב"ה שולח בהם. זה קשה.
ראינו שוב ושוב בפרשות הקודמות, מאז חטא העגל,  שנושא הציות הקפדני לציווי הוא מרכזי מאוד, בענייני הרוח והחומר. הפרשה הזו עוסקת בלימוד (גם בדרך הקשה) של היכולת להבדיל. "וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם, בְּיַד-מֹשֶׁה." (שם פס' י). הפרשה ממשיכה ומונה את הסימנים המבדילים בין עופות טהורים לטמאים, בין בהמות טהורות לטמאות ועוד.
מה שלעיתים נראה כדקדקנות מתישה בפרשות האחרונות, שכל כך מדגישות את חשיבות הפרטים, יכול להתבאר בהמשך כדבר הכרחי. כן, לפעמים אנחנו צריכים לדעת בדיוק ועד פרטי הפרטים את ההוראות והחוקים, כדי לדעת להבדיל בין רצח להצלת חיים, בין האסור למותר, בין הטמא לטהור ובין הקודש לחול.
אני מאחלת לכולנו שנדע להבדיל בין הטוב לרע, במקומות שבהם הם נראים דומים כל-כך ולבחור בטוב.