לפעמים בזוגיות רבת שנים, אחד מבני הזוג מציע משהו והשני מזכיר כמה הסתבכו כשהציע דבר דומה לפני שנים. "לא כדאי! זוכר? זוכרת?"
משהו מעין זה מתרחש בפרשת "מטות". בני ישראל מגיעים עד להרי הגלעד ובני שבט גד וראובן מתרשמים שהאזור מתאים להם לנחלה, כי יש בו אדמות מרעה מצוינות והם בעלי מקנה רב.
הם פונים בבקשה מנומסת למשה, שירשה להם להישאר ולהתיישב באזור, מבלי לעבור את הירדן. תשובתו של משה חריפה וזועמת. הוא מוכיח אותם: " הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן),אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל- מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם ה'." (במדבר פרק לב פס' ו-ז).
משה מזכיר בהקשר זה את פרשת המרגלים:" ... וַיַּעֲלוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּוֹל, וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וַיָּנִיאוּאֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם ה'." (שם פס' ט).
באמצעות אזכור זה של חטא המרגלים עורך משה הקבלה בין בקשתם של בני גד וראובן למעשה המרגלים, ומעלה את החשש כי אם בני גד וראובן יישארו בעבר הירדן, זה יביא לדמורליזציה בעם וימנע מהם את הכניסה לארץ, כמו בפרשת המרגלים.
פעמיים משתמש משה במילה "להניא" – כלומר למנוע. הפועל הזה, מופיע מספר פעמים בתחילת הפרשה בהקשר אחר: בת או אישה אשר נודרות נדר או איסור שהן לוקחות על עצמן, רשאי האב או הבעל "להניא" כלומר למנוע ולהפר את הנדר. כך לגבי אב ובתו: " וְאִם-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ- כָּל-נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם; וַה' יִסְלַח-לָהּ, כִּי-הֵנִיא אָבִיהָ, אֹתָהּ." (במדבר פרק ל פס' ו) וכך גם לגבי הבעל לאשתו: " וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ, יָנִיא אוֹתָהּ, וְהֵפֵר אֶת-נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ וַה' יִסְלַח-לָהּ." (פרק ל פס' ט).
מדוע אותו הפועל "להניא", שהוא נדיר מאוד בתורה, מופיע בשכיחות כה גבוהה באותה הפרשה אך לכאורה בהקשרים שונים: בנדר של אישה ובת שהאב או הבעל רשאים "להניא" ולהפר את מימושו, בתשובה לבקשתם של בני גד וראובן וכן באזכור המרגלים, ש"הניאו" את לב העם מלהיכנס לארץ? אולי יש כאן רמז דווקא לקשר שיש בין בת או אישה שנודרת נדר לבין פרשת המרגלים? ואם כן, מה טיבו של הקשר?
עם ישראל משול לרעיה והקב"ה לחתן: "כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה." (ירמיהו פרק ב' פס' ב). אבל הכלה, כשהיא עדיין במדבר, ברגע של אֵימה וכעס בהשפעת המרגלים, מכריזה: "שלום, אני הולכת ממך!" " וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. " (במדבר פרק יד פס' ד).
העם מכריז כי הוא עומד לחזור למצרים. האם יש כאן דין של נדר? האם עם ישראל צריך היה לבצע את החלטתו-נדרו?
בתחילת הפרשה מתואר כי מי שנודר, חייב לממש את נדרו. כך פותחת הפרשה: " אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. " (במדבר פרק ל פס' ג).
עם ישראל בעצם, צריך היה לכאורה לממש את החלטתו הנמהרת ולשוב למצרים, אלא אם כן, הבעל – ריבונו של עולם - מפר את הנדר. עם זאת מצד ההלכה נדר לא יכול להיות מנוגד לרצון ה' והלשון של נדר היא מפורשת "אני נודר ש..." לכן כנראה שלא מדובר בנדר ממש, אבל בהחלט מדובר בדיבור אסור והכרזה שריבונו של עולם "הניא" אותה (הרעיה-עם ישראל) ומנע אותה מלהתממש, ממש כמו ביטולו של האב או הבעל את הנדר של הבת או האישה.
עם זאת, כיוון שהיה זה מעשה רע אז כנגד ה"תניאון את לב בני ישראל" נענש העם: " וַיִּחַר-אַף ה', בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה--עַד-תֹּם כָּל-הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע, בְּעֵינֵי ה'." (במדבר לב פס' יג).
ייתכן וניתן ללמוד כאן כי עם ישראל צריך להיזהר בדיבורו, החלטותיו והכרזותיו ולהיות אחראי על הדיבור היוצא מפיו.
אני רוצה לאחל לנו, בימים אלו של ימי בין המצרים, שניזהר כפליים בדברנו ובמעשינו. שנדע לאור ההתבוננות בטעויות העבר, להניא עצמנו מטעויות חוזרות, ולנוע בכיוונים הנכונים.
