סיגל אדלמן

 



 

פרשת פנחס – שמעון או לוי?
 

פרשת "פנחס" מציפה שאלות:
האם יש לראות במעשה פנחס בן אלעזר מודל להתנהגות? האם יש בידנו כלים לשפוט מניעים של מעשים קשים, כמו הרג?
אלוקים, שהוא בוחן כליות ולב יודע את התשובות, אבל בני אדם מתחבטים לא פעם בניסיון לפרש אירועים ומעשים. טוב או רע?
יש פעמים שבהן  אירוע שקורה בהווה שופך אור על אירוע בעבר. גם בפרשה שלנו יש אירוע כזה שאולי שופך אור על אירוע בעבר הרחוק וייתכן שהתורה מנסה לרמוז לנו: שימו לב והיזהרו!
במה מדובר?
בסוף הפרשה הקודמת, לאחר שבלק ובלעם התייאשו מהניסיון לפגוע בישראל מבחוץ דרך קללה, מסתבר כי הפגיעה בעם באה מבפנים:
 "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן." (במדבר כה , א-ב)
בנות מואב מפתות את בני ישראל והעם נכשל בעריות ועבודה זרה ופורצת מגפה בעם.
 משה קורא לשופטי ישראל להרוג את כל הנצמדים לעבודה הזרה, ואז איש ישראלי עושה מעשה עם אישה בת מדיין, לעיני משה וכל עדת ישראל, שבוכים בפתח אוהל מועד על החרפה הזו.
 פנחס בן אלעזר הכהן לוקח רומח בידו, מכה והורג אותם והמגפה נעצרת. "וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף." (שם פס' ט).
לעתים המרחק בין הריגה שהיא מחויבת ומוצדקת לבין רצח הוא קטן מאוד.
פרשת "פנחס" מתחילה בדברי שבח לפנחס בן אלעזר, נכדו של אהרן הכהן, שבזכותו פג זעמו של ה' על העם והמגפה נעצרה. ריבונו של עולם מכריז כי מעשהו של פנחס היה נכון והוא זוכה לברית שלום עם ה' לדורותיו.
באירוע הזה ישנם כמה משתתפים: פנחס, זמרי וכזבי. פנחס הוא בן לשבט לוי. זמרי הוא משבט שמעון ..." וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. " (שם פס' יד). ועל כזבי,האישה המדיינית נאמר: "...וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹתָם הַמֻּכָּה". (שם פס' יח). .
מדוע בא התיאור האוהד "אחותם המוכה", על אישה שלפני רגע הוצדק מעשה הריגתה בידי אלעזר הכהן?
 
כדאי לשים לב של שיש כאן אירוע עם כמה נושאים:  1. מתרחש כאן מפגש של צאצאי השבטים לוי ושמעון, 2. יש סיפור קשה של חטא בתחום העריות, 3. תיאור הדמות הנשית בסיפור כ - "אחותם המוכה", 4. שם שמצלצל בתוך התיאור "המ-ד-י-נ-ית"... דינה!
 אולי יש כאן רמז ואזכור ל"פרשת דינה"?
פרשת דינה היא פרשה קשה אחרת, שהתרחשה לפני שנים:
אחרי שישה בנים יולדת לאה את דינה. יעקב ובניו מגיעים לשכם. "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה... לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ." (בראשית לד , ב). לאחר האונס הוא אוהב אותה ורוצה בה לאישה ומתחנן לאביו :" קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה." (שם פס' ד).
יעקב שומע, מצטער ומחריש וממתין לבניו. הבנים מצטערים מאוד " כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב, וְכֵן, לֹא יֵעָשֶׂה." (שם פס' ח). ובהמשך בני יעקב פועלים בערמה ומודיעים לשכם כי יסכימו לנישואין בתנאי שימולו את עצמם.
שכם משכנע את אנשי עירו לעשות זאת ובהמשך: ... "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר. וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ." (שם פס' כה-כו)
יעקב נחרד על הטבח ומוכיח אותם :"עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ..." ותשובתם של האחים: "וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ." (שם פס' ל–לא).
כעסו של יעקב על שני בניו, שמעון ולוי, בא לידי ביטוי גם בדברים שאמר עליהם לפני מותו וההחלטה להפריד בין האחים ולפזר אותם בישראל.
האירוע הקשה הזה, שמתואר בפירוט בפרשת "וישלח" מעורר שאלות ותהיות, וחז"ל נחלקו בסוגיה האם פעלו נכון? האם היה כאן רצח בדם קר או נקמה מוצדקת על אונס דינה וההתאכזרות לאחותם?
אך גם אפשר להוסיף ולשאול - האם שמעון ולוי פעלו מאותם המניעים בדיוק?
ייתכן ופרשת פנחס מאירה ורומזת מעט על התשובה לשאלות אלו.
פנחס וזמרי הם צאצאי שמעון ולוי, מראשי השבטים. תכונות גנטיות ונטיות נפשיות מועברות לעיתים בתורשה מדור לדור אך יותר מכך, בתוך השבטים והמשפחות מתפתחת תרבות ועולם מוסרי שמועבר מהורים לצאצאים.
ייתכן ונוכל ללמוד מפעולתו של פנחס מכאן, כי מעשהו של לוי אז, אכן היה מעשה שבא מהרצון לבער את הרע, ולנקום על מעשה הנבלה. כך גם בחטא העגל, ולכן בסופו של דבר שבט לוי יקבל את העבודה הרוחנית של הכהנים והלוויים.
ואילו שמעון, ייתכן שכוונותיו היו טהורות פחות. אולי הייתה בו דווקא משיכה אל האסור, אל החטא, והמעורבות שלו מגיעה ממקום שאינו נקי ולא מבוׄרר מספיק. הנפילה של זמרי, נשיא שבט שמעון ממחישה את זה. ואולי זו הסיבה ששבט שמעון מקבל את תפקיד ה"מלמד" של ילדים. תפקיד חינוכי שדורש המשך בירור של עולם הערכים ולימודו, לצורך תיקון פנימי ותרגול היכולת למשול ברוחו, להתאפק.
 
כך או כך התורה וכן חז"ל בפרשנותם, מציפים את הבעייתיות ומתריעים מפני הנטייה לראות במעשה פנחס מודל לחיקוי. התורה אולי רומזת דרך ההשוואה הסמויה לפרשת דינה, – חשבת שאתה לוי-פנחס? זהירות, אולי אתה דווקא זמרי-שמעון.
אני מאחלת לכולנו שנצליח לזקק בתוכנו את השילוב של מידת האמת והתקיפות של פנחס, עם ברית השלום שזכה לה, ונצליח בדרכי שלום וסובלנות לברר ולטהר בראש ובראשונה את עצמנו, ובהמשך גם את מחנה ישראל. 


Go Back  Print  Send Page
כל הזכויות שמורות ©
לייבסיטי - בניית אתרים