סיגל אדלמן

 



 

סנפשוט לפרשת "ניצבים" - היום, היום... היום!
 

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם..." (דברים פרק כט פס' ט) כך נפתחת הפרשה שלכאורה שמה את הדגש על הכאן ועכשיו - היום.
 ארבע עשרה פעם מופיעה המילה "היום" , (כללתי את המילה "כיום") בפרשה שהיא קצרה יחסית, ונדמה שרגע לפני מותו של משה המנהיג הגדול, ורגע לפני כניסתם לארץ, באמת יש חשיבות עצומה ל"היום". אבל בקריאה מעמיקה יותר מתבאר כי בתוך הקריאה החוזרת שנאחזת בהווה - "היום", גלומים דווקא העבר והעתיד כאחד.
היום העם עומד לכרות ברית עם ה'. ברית שתחזיק בתוכה ברכה וקללה. ברית שעדים לה השמים והארץ, ברית שכוללת את עם ישראל לדורותיו, אלו המצויים ממש כאן היום, אבל גם את אלו שמצויים אי-שם בעתיד, כלומר- אנחנו ובנינו וילדיהם.
 "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה הַזֹּאת כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם." (שם פס' יג-יד).
כיוון שיש התייחסות אלינו ממש, אנו כביכול נזרקים באחת מכאן לשם, מה"היום" שלנו ל"היום" של אז, של מעמד הברית.
כן, הברית כוללת גם אותנו, בין אם נרצה בכך ובין אם נעדיף שלא להיות חלק מהמעמד.
בתוך קריאת הפרשה, התחושה הראשונה שמתקבלת היא שאנו קוראים מעין עדות היסטורית, על אירוע שהתרחש לפני אלפי שנים אבל פתאום, בתוך העם ההוא שעומד אי שם ליד הר עיבל והר גריזים, אנו מזהים לפתע גם את הפנים שלנו שם! גם אנו שם, כורתים ברית. איזו הפתעה.
הנה מתברר כי ה"היום" ההוא, נמתח על פני אלפי שנים, מאז ועד היום ממש וממשיך לעתיד. עבר, הווה עתיד. והלוא זה שמו של ה' שמחזיק את כל מימדי הזמן: היה הווה ויהיה.
"מצלמת הזמן" שבפרשה מוסיפה ונעה קדימה ואחורה. רגע העם מביט שוב לאחור למצרים, ממנה יצא "כִּי-אַתֶּם יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר-יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם..." (פס' טו) וכעבור רגע הוא מציץ אל העתיד הרחוק: "...וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם..." (שם פס' כא).
 עוד לפני הכניסה לארץ, כבר שומע העם את הנבואה כיצד בניו יזרקו ממנה אל הגלות, וישובו שנים אחר כך לארץ שוממה. נדמה שהכל כבר כתוב וידוע, מה היה ומה יהיה, ו"עם הבחירה", שמכונה כך אולי משום שנבחר על ידי אלוקים,  הוא לכאורה  חסר אפשרות בחירה, כי הרי כבר מתגלה לו שיום יבוא וארצו תהיה עזובה ונטושה, כיוון שיעזוב את אלוקיו. כבר נאמר לו שינדוד בארצות רחוקות עד שישוב אל אדמתו ואל אלוקיו.
 הכל כבר נאמר, אז האם יש לו-לנו בחירה?
 "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע.... הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ: כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם." (שם פרק ל פס טו-כ).
אז כן, אנחנו גם "עם הבחירה", כי אנו נדרשים לבחור שוב ושוב בין טוב לרע ובין חיים למוות. אם אנו זוכים לקרוא את השורות האלו שבפרשה, משמע שאבותינו ואבות אבותינו בחרו כנראה בחיים, בתורה ובברכה.
לפעמים לועגים לנו אויבנו על שאנו כל-כך אוהבי חיים. הם צודקים... הצטווינו לאהוב ולבחור בחיים ואנו מוסיפים ומשתדלים להרחיב ולפתח את הבחירה הזו: לקדם את הרפואה, להאריך את תוחלת החיים, ללמוד להגן על עצמנו ועל חיינו וכן, למרות אלף הדרכים המשונות שניסו להרחיק מאיתנו את התורה, עדיין אנו מחזיקים בה, אולי אפילו בהתלהבות שהולכת וגוברת. 
אני מאחלת לכולנו המשך של בחירות טובות, שבת שלום ושנה טובה. 


Go Back  Print  Send Page
כל הזכויות שמורות ©
לייבסיטי - בניית אתרים