סיגל אדלמן

 



 
בס"ד
סנפשוט לפרשת "בשלח" – עם מטה או בלי מטה?
 
סוף סוף נמלט העם ממצרים והם לבד, במדבר, עם ריבונו של עולם ושני שליחיו – משה ואהרון. וכמה זה קשה!
העם מתלונן. כל הזמן מתלונן. הם פוחדים ממצרים שרודף אחריהם, וכבר מתחרטים על שיצאו ממצרים. הם צמאים, הם רעבים, ושוב צמאים ומתלוננים שוב ושוב. מצרים האכזרית הולכת ומצטיירת כמקום נחשק, מושא לגעגועים... " וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב." (שמות ט"ז פס' ג)
 ריבונו של עולם, שצפה את התנהגותו של עם העבדים, מוליך אותם לארץ ישראל בדרך הארוכה, דרך המדבר ולא בדרך הקצרה, דרך ארצם של הפלשתים, כדי שלא ימצאו את דרכם ויברחו חזרה לארץ מצרים.
בקריעת ים סוף המצרים טובעים בים, ובני ישראל רואים אותם מתים על החוף. שוב הם לומדים להכיר בכוחו של אלוקים ולאט לאט גם להאמין בו, אבל הם גם למדים מכך בעקיפין – שאין לאן לחזור! האדונים שלהם מתו. עכשיו אדון עולם הוא האדון האחד והיחיד. וזה קשה!
הם מקבלים את נס קריעת ים- סוף, את נס המן והשלו ועדיין, בכל פעם שנעשה קשה, אמונתם שבה ומתרופפת. "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-ה' לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת-הַיְאֹר--קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם "(שם פרק י"ז פס' ג-ו).
העם צמא ומתלונן ומשה צועק אל ה'. אלוקים אומר למשה לקחת את המטה שהכה בו על היאור ו – רגע... אבל משה לא הכה במטה שלו על היאור! היה זה אהרון שהכה לעיני המצרים במטהו על היאור. כל כך הרבה מדרשים יש על כך שמשה נמנע מלעשות זאת. האם אלוקים שכח את הפרט הזה? האם זו מעין פליטת פה? או שמא ניתן ללמוד מכך שמדובר בפעולה חינוכית מכוונת.
 אלוקים יודע כי העם חושב שמשה הוא זה שהכה במטה על המים, ולכן משה מצטווה לקחת את המטה שלו ולהכות איתו על הצור שיצאו מים חיים עבור העם הצמא. המטה הוא חפץ סמלי עבור העם. ייתכן וניתן ללמוד מכאן שכל מה שמתואר לנו בפרשה זו, הוא תיאור של מעין "סידרת חינוך", שמטרתה להכיר לעם ישראל את בוראו, ללמד אותו לאט לאט להאמין בו, לסמוך עליו.
זה תהליך ארוך שמתחיל שם, ביציאת מצרים וממשיך מאז ועד היום. לאורך כל הדורות אנו קוראים את הפרשות, עוקבים אחר העם המתלונן, המוכן לוותר על חירותו תמורת קצת מים ולחם. עם שמתגעגע אל העבר הרע אך המוכר, ומתקשה לאסוף כוחות לקראת שינוי בזהות, באמונה, באורח החיים.
הפרשה הזו, "בשלח", אולי גם מלמדת כמה קשה לשלח מתוכנו הרגלים רעים, מחשבות שליליות ופחדים שהפכו להיות טבע שני. אני מאחלת לכולנו שלא נתייאש מלשלח את עצמנו לחופשי, ושבמהלך הדרך הקשה ומלאת הניסיונות שאנו צועדים בה, שנדע להכיר תודה לריבונו של עולם, שבאהבתו ודאגתו לנו שולח אלינו ניסים גלויים ונסתרים. 

 

Go Back  Print  Send Page
כל הזכויות שמורות ©
לייבסיטי - בניית אתרים