סנפשוט לפרשת ראה – לראות או לא לראות?
 
היום הראשון ללימודים בבית הספר. האם אנחנו זוכרים את מראה הכיתה הראשונה שלנו? את שֵם המורה? את הריחות של הסנדוויץ' בילקוט והצלצול שמבשר הפסקה?
למקומות, לשֵמות, יש יכולת להציף בתוכנו זיכרונות ורגשות של געגוע, דחייה, או משיכה. זיכרונות של אור, זיכרונות של חושך.
פרשת "ראה" נוגעת גם בכוח ההשפעה עלינו, שקיים במראות ובשמות. כוח שלעתים יש בו ברכה או קללה. כיצד?
 
ארבעים שנה נדד עם ישראל במדבר. ארבעים שנה בהן נקשר העם אט אט לאלוקים בקשר שאינו תלוי במקום מסוים. נוסעים וחונים ושוב נוסעים.
המסר שמועבר לעם הוא שאלוקות איננה קשורה למקום.
 נכון, יש את ארון הברית, המשכן ואוהל העדוּת אבל כל אלו נודדים יחד עם מחנה ישראל. גם להם, המקומות המייצגים את אלקים, אין להם מקום של ממש.
והנה, העם עומד עתה להשתקע בארץ, ולתוך הקשר הזה בין אלוקים לעם נכנס עכשיו גורם חדש - מקום.
עם הכניסה לארץ העם עלול לחפש כוח שיסייע לו בבעיות הקשורות למקום -נחלה, כמו הורדת הגשם לכרם או לשדה שבנחלה, חיפוש כוח שיעניק הגנה על העיר מפני פלישת אויבים וכדומה. 

המילה "מקום" מופיעה שוב ושוב בפרשה, לעתים כמעט בנשימה אחת עם המילה "שֵם".
כשנאמרת המילה "שֵם" הכוונה היא לשֵם של ריבונו של עולם או להבדיל, שֵם שמייצג עבודה זרה. ההשתקעות בארץ שספוגה בעבודה זרה מציבה אתגר חדש ביחסי העם עׅם אלוקים, ומצוותיו-אזהרותיו של משה רבנו הן בכיוון הזה:
 " אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת-אֱלֹהֵיהֶם: עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם... וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא ." (דברים יא , ב-ג).
העם מצוּוה להרוס מקום ולאבד שֵם, כלומר למחות כל זכר של אלוהים אחרים. לא לראות, לא לשמוע לא להריח כל מה שקשור אליהם.
אבל למה? למה לא להשאיר מקדש של הבעל או האשרה ולעשות לו "הסבה"? למה להרוס מבנים חזקים ויפים, במקום לערוך בהם שיפוצים קלים?
כיוון שהמקומות האלו מעוררים זיכרונות של פולחן זר. הם נגועים בכוח עצום והרסני שנקרא בשם הכולל: "עבודה זרה". 


עומק הבעיה נרמז מהניסוח של הפסוק: ..." אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם."
ניתן להבין ממילות הפסוק, כי העם יורש את הארץ של הגויים שעסקו בעבודה זרה, אולם ייתכן ונרמז גם כי העם "יורש" יחד עם הארץ גם את האלוהים של הגויים (!).
הניסוח המעורפל משהו מרמז על הסכנה הזו, כאשר אלילות קשורה למקום, ומקום קשור לאלילות.
מתוך הפסוקים עולה תמונה שהעבודה הזרה הייתה נהוגה בכל הארץ ובכל מקום בולט לעין: הר, גבעה, עץ גדול וירוק-עד. כלומר כמעט כל מקום היה מחובר לאלילות שדרכי הפולחן שלה כללו גם העלאת ילדים כקרבנות ושריפתם באש. 

הפסוקים הבאים מציבים מיד את הניגוד לציווי הקודם שהורה על הרס מקומות הפולחן: ..." לֹא-תַעֲשׂוּן כֵּן, לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם. כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱל-ֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם--לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה. " (שם פס' ה).
המילים "לשום את שמו שם." משחקות עם הטיות שונות של האותיות שין-מם. בסגנון שירי משהו מועבר המסר שאלוקים לבדו יבחר את המקום שיישא את שמו, ויהווה את מקום הפולחן היחידי לעבודת ה'.
אם בעבודה הזרה יש ריבוי של מקומות פולחן שמפוזרים בארץ, הרי עכשיו ריבונו של עולם מציב דגם חדש של פולחן. מול הפיזור תבוא האחדות, מול הרצחנות והאכזריות של האלילות, מגיעה עבודת ה' מתוך שמחה ותפיסה של קדושת החיים עם חמלה כלפי החלש.