מתי אנחנו לוקחים ומתי מקבלים? מה קורה מבחינה פיסית ומה התהליך מהצד הרגשי?
המכות מוסיפות ונוחתות על המצרים, ופרעה מוסיף ומתעקש שלא לשלוח את בני-ישראל.
המכה האחרונה, האיומה מכולן, בפתח. אבל קודם לכן מורה אלוקים למשה: " דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב׃ וַיִּתֵּן ה' אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם..."(שמות י"א פס' ב-ג)
התכנית היא שהעם, שמאות שנים שועבד ועבד חינם,  לא יצא בידיים ריקות אלא ישאיל תכשיטים וחפצי ערך מהמצרים. לצורך זה יסובב הקב"ה את לב המצרים כך שבני ישראל ימצאו חן בעיניהם, והמצרים ישאילו להם את תכשיטיהם ברצון.
ומה עם בני ישראל? כיצד אמור להרגיש ולהתייחס עם העבדים המוכה והמושפל, לאותן מחוות ידידות מפתיעות של המצרים?
ובכן לא מתואר כי גם את ליבם של בני ישראל יהפוך הקב"ה לחיבה פתאומית אל המצרים. עם זאת, יש כאן איזו בעיה מוסרית: האם אתה יכול לקבל מתנה מאדם ששנוא עליך? האם אין כאן כפיות טובה?
הכתוב נותן לנו כאן כעין רמז, אולי סוג של הדרכה או עצה, כיצד יש להתייחס לאותן המחוות: " וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ." כלומר, האדונים הרעים של אתמול נהפכים לשכנים, ידידים, רֵעים, שהרֵעוּת שוררת ביניהם, ןלקבל מרֵע-חבר, זה ראוי.
אבל האם בני ישראל יוכלו ליישם את הגישה הזו? בפסוקים הבאים, כאשר הציווי מתממש והעם מגורש באמצע הלילה לאחר מכת בכורות, נאמר: " וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת׃ וַה' נָתַן אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם׃"(שם פרק י"ב פס' לה)
איפה הרעות? נראה כי היא נעלמה ובמקומה הופיעו המילים: "וינצלו את מצרים." וינצלו – נכון, מילה שמחזיקה בתוכה כמה משמעויות: וודאי שהעם המשועבד ניצל מידה הקשה של מצרים אבל... אולי מרמז לנו הכתוב שכאשר אתה לוקח, אם אין בלבך רגש של רֵעות כלפי הנותן – אזי אתה בחזקת "מנצל"?
עם זאת, ייתכן ואבותינו היו כנועים מדי, מבוהלים ומפוחדים מכדי לחוש "רעות" והכרת תודה. 
כך לפחות אני מדמיינת את הסיטואציה ומביאה קטע מתוך ספרי "ניידים בזמן":
"מכל עבר נפתחו דלתות. אותן הדלתות הפשוטות, שהיו מוגפות עד עתה ומשקופן מסומן בדם, נפתחו סוף סוף. אולם עתה הגיע גם תורן של הדלתות המגולפות, המעוטרות, להיפתח. השכנים המצרים יצאו לקראת שכניהם היהודים. ידיהם המטופחות, מבושמות במיטב שמני מצרים ועדויות שפע צמידי זהב, היו עמוסות בגדים יקרים וכלי זהב: קחו! קחו ולכו! תכשיטים ואבני חן הועברו מאצבעות רכות, ענודות טבעות, לידיים מיובלות, צרובות שמש.
עוד ועוד חפצי ערך הועברו. המצרים, כאחוזי דיבוק, משכו את שכניהם העלובים לבתיהם המפוארים: הרי לכם, תבחרו. אולי את הכד המעוטר? שמלת המשי? רביד הזהב? קחו. קחו ולכו! בעוד שלושה ימים תחזרו ותחזירו. יש לכם א-ל חזק שניצח את האלוהים שלנו. עכשיו קחו ולכו מארץ מצרים. 
בידיים מגוידות, מהססות, אחזו העבדים בתכשיטים, בשמלות הרקומות זהב. כמעט בצייתנות הטמינו את המתנות היקרות בחבילות המרופטות. לקחו והלכו." ("ניידים בזמן" עמ' 376)
אני מאחלת לכולנו שכאשר אנחנו לוקחים או מקבלים דבר מה ממישהו, אפילו היה אויבנו רגע קודם, כדאי שיהיה בעינינו ברגע הנתינה, בחזקת רֵע, ידיד.
שנדע לפרוש כנפיים ולהתרומם מעל הרוע – אל הרעות.