לפעמים אנחנו עסוקים בנקודות החולשה שלנו ונותנים פרשנות  על המציאות בהתאם. כל כישלון מחזק את המסקנה כי אנחנו לא מסוגלים. אבל האם באמת הכישלון הוא בגללנו, והאם בכלל יש כאן כישלון?
בסוף הפרשה הקודמת מופיע תיאור קשה וכואב: הפקודות למנוע תבן מבני ישראל ניתנות, ובני ישראל מתפזרים בכל ארץ מצרים בחיפוש נואש אחר תבן כדי למלא את מכסת הלבנים, שלא השתנתה.
כמובן שהם אינם מצליחים במשימה ושוטרי בני ישראל, שאחראים על מילוי המכסות מוכים וננזפים.
השוטרים באים לפרעה לזעוק על העוול והוא משיב כי הם עצלים והמצב הזה ימשך. השוטרים יוצאים מפרעה ובדיוק פוגשים את משה ואהרון ומטיחים בהם: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט: אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ, בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם, לְהָרְגֵנוּ" (שמות ה' , כ"א).            השוטרים מאשימים את משה ואהרון במצבם הקשה.
התמונה הזו בוודאי הייתה קשה: השוטרים מוכים, פצועים וחבולים ומלאי מרירות כלפי משה ואהרון.
אם נזכור שבפגישתו הראשונה של משה את אחיו, כשראה איש מצרי מכה איש עברי,  זה היה  בלתי נסבל בעיניו עד שקם והרג את המצרי, הרי עכשיו, כשמאשימים אותו שבגללו מוכים השוטרים, אז ניתן להבין שתחושת הכישלון והצער של משה, היא כפולה ומכופלת.
משה פונה אל אלוקים בשאלה: "... אֲ-דֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ אֶת-עַמֶּךָ." (שם פס' כג)
ואלוקים משיב לו:" וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ".(שם פרק ו' פס' א). כך הסתיימה הפרשה הקודמת, פרשת "שמות" וזה הרקע לפרשת "וארא" שמתחילה בעצם בהמשך התשובה של ה' למשה.
אלוקים נואם ומדבר באריכות רבה ומוסר למשה מה עליו לומר לבני ישראל. שוב מוזכרת הברית עם האבות ושמיעתו של ה' את נאקתם של בני ישראל וההבטחה לגאולה. משה הולך לעם ומוסר את דבריו של ה' והתגובה - " וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. " (שמות ו' ט)
לנו נאמר כי העם לא מקשיב למשה, כיוון שהוא שקוע בסבלו ובעבודתו הקשה. אבל משה תולה את ההתעלמות העם מדבריו בסיבה אחרת: ..." וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. " (שם ו' פס' י"ב)
כשאלוקים נגלה אל משה בפעם הראשונה ומינה אותו לשליח, ניסה משה להתנער מהתפקיד ונימק זאת בהיותו כבד פה וכבד לשון. משה תופס עצמו כמי שאינו מתאים לתפקיד מנהיג בגלל היותו מגמגם. הוא תולה את אי ההקשבה של העם אליו בגלל לקות הדיבור. אולם אנחנו יודעים כי העם אינו שומע אותו מסיבה אחרת, כיוון שהוא מותש מעבודתו הקשה.
אותה לקות דיבור של משה כמו מתעצמת בהמשך. אחרי ציון רשימה של השבטים למשפחותם, כשמגיעים לשבט לוי ולאהרון ומשה, מופיעים הפסוקים הבאים שמלאים בדיבורים:
" ...הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם; הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיְהִי, בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה--בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה'; דַּבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה': הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה. " (שם ו פס' ל).
 כמעט וניתן לשמוע את משה נאנק: ריבנו של עולם, כל-כך הרבה דיבורים ואני לא יודע לדבר!
אבל הפעם  אלוקים לא גוער בו שוב בנוסח: "ומי שם פה לאדם"... אלא מעניק לו מעמד, סטטוס מדהים: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ." (שם פרק ז פס' א)
אלוקים ממשיך ומתאר שפרעה לא יקשיב להם כי ה' יכביד את לבו וכו' .
מכאן ואילך כבר לא יזכיר משה כי הוא ערל שפתיים. זה לא חשוב. הוא מבין כי הוא לא "ערל שפתיים" אלא מנהיג. בשימוש בביטוי "אלהים לפרעה", ה' מקרב אותו אליו, מדמה אותו אליו בהקשר זה של דיבור ומסירת הנבואה הלאה, לאהרון.
משה מבין כי אי ההקשבה אליו אינה קשורה כלל לגמגום ולהיותו ערל שפתיים או כבד פה. העם לא מקשיב כי הוא כורע תחת העבודה, ופרעה לא מקשיב כי זו חלק מהתכנית האלוקית.
משה סוף סוף לוקח את המנהיגות.

אני מאחלת לכולנו שנדע לראות ולהגדיר את עצמנו לא דרך נקודות החולשה שלנו, אלא שנדע להאמין בעצמנו, ולקחת את האמון שניתן בנו, כדי למלא איש איש את שליחותו המתאימה לו.