סנפשוט לפרשת "מקץ" -  לאן "נאלם" קולו של יוסף?

במשך שלושה ימים אחיו של יוסף אסורים בכלא מצרים באשמה של ריגול.
 יוסף מודיע להם כי רק אח אחד מהם ייאסר והשאר יחזרו לביתם על מנת לשוב אחר כך חזרה למצרים עם אחיהם הקטון.
האחים, שאינם מכירים את יוסף וסוברים שהוא שליט מצרי ואינו מבין את שפתם,  פונים זה אל זה במצוקתם: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת." ( בראשית, מב, כא).
אבל רגע, מתי שמענו שיוסף התחנן על נפשו? בפרשה הקודמת מתוארות הפעולות של האחים: ויפשיטו  את יוסף... וייקחוהו וישליכו אותו הבורה... וישבו לאכל לחם...
 ומה עם יוסף? מה אמר? איך הגיב? אף מילה.
 נראה כי סיפור השלכת יוסף אל הבור ומכירתו לישמעאלים מתואר מזווית הראיה של האחים. דרך נקודת מבטם אנו לומדים כי יוסף נתפס כמעט כאובייקט, כחפץ מאוס וחסר ערך. הוא מושלך לבור והם יושבים לסעודה ממש לידו, בנחת, איש לא מפריע את סעודתם ואת תאבונם ללחם.
רק עשרים ושתיים שנים מאוחר יותר, לאחר שהושלכו בעצמם לכלא, הם מרגישים כי יש קשר בין המקרים ומספרים זה לזה, מתוך תחושת אשם מה קרה אז, עם יוסף, ופתאום עולה תמונה חדשה: ה"אובייקט" שהושלך הוא אחינו, שראינו אמנם את הסבל שעבר, אבל אוזננו לא שמעו את תחינותיו אלינו.
 לאחר עשרים ושתיים שנה פתאום "הסרט האילם" מקבל פס קול: תחינות, אולי גם בכי קורע לב.
איך יכולנו לשבת לידו ולאכול לחם בשלווה?
כי לא שמענו.
 עכשיו, כשאנו כלואים על לא עוול בכפנו, פתאום אנו שומעים את התחינות של יוסף ומכירים בסבל שגרמנו לו.
כמה מבהיל התיאור הזה, ההבנה הזו, שכשהלב נאטם אז החושים הפיסיים שלנו מתקהים ומתפוגגים. אבל זה גם סיפור ההזדמנות לחזרה בתשובה. כשההכרה למשמעות המעשים הקשים חודרת לתודעה, החושים חוזרים ופועלים, המראות שבים וצפים, הקולות נשמעים והלב מרגיש - אולי צער וחרטה.
בתוך סלע האטימות שבנינו נפתח בנו שער שהרגש הטוב שב וזורם בו.
 אני מאחלת לכולנו שלא נפסיק לראות, לשמוע ולהרגיש, ואם צריך, אז גם שנדע לומר: "אבל אשמים אנחנו." ומכאן לנסות ולתקן.
חנוכה שמח, חודש טוב ושבת שלום.