בס"ד
 

3.11.16

סנפשוט לפרשת "נֹחַ" – סיפור על יונה ואיש.

 
לפעמים מתקבל הרושם, כאילו בספר התנ"ך נעוצים מעין פנסים עצומים, ששולחים אלומות אור מפסוק בספר אחד לפסוק בספר אחר בתוך התנ"ך. הקריאה באופן זה של טקסטים המוארים מזוויות שונות, יוצרת טקסט תלת-מימדי ובעל עומק. דרך אותן "אלומות אור" אנו נרמזים על הקשר בין פרשיות השונות זו מזו, לכאורה.

תחושה מסוג זה מתקבלת מקריאת פרשת נֹחַ. הפרשה מתחילה בתיאור הקשה של עולם שמתמלא בשחיתות וחמס. הארץ עצמה כאילו מזדהמת ממעשי בני האדם ונדרשת פעולת טיהור. "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (שם, שם, יא).
באותו הדור המושחת יש רק אדם אחד שונה, צדיק - נֹחַ שמו. ריבונו של עולם מחליט לשטוף את כל הרוע, להטביע את כל האנוׄשוּת במים ורק אותו הצדיק ובני משפחתו יינצלו על ידי בניית תיבה אדירה, שתשרוד את המבול ותצוף בים. "ַויֹּאמֶר ה' לְנֹחַ, בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה: כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה. " (שם,ז,א).

נֹחֵַ בונה את התיבה על פי ההוראות המדויקות שנמסרות לו מה' ונכנס לתוכה עם משפחתו ועם כל החיות, העופות והרמשים שנכנסים בזוגות, זכר ונקבה. ארבעים יום ולילה יורד המבול והעולם מתכסה בים שמטביע את הכל. כשהמבול פוסק ממתין נֹחַ לירידת המים ואז הוא פותח צוהר ושולח דרכו את העורב שחוזר מיד לתיבה, ומאוחר יותר נֹחֵַ שולח את היונה. "וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם" (שם, ח,ח). שליחת היונה קשור לבחינת מצב הים. האם יש הקלה במצב הים? אולי כבר יש יבשה?
ובכן, נעצור כאן ואולי אפילו "נצלם" את התמונה: ים, תיבה, יונה באוויר. האם אנו מכירים תמונה דומה בתנ"ך? האם יש עוד מקום שבו יופיעו: ים, "תיבה" ויונה בחלל האוויר?

בספר יונה, מסופר כי יונה הנביא היה על ספינה בלב ים סוער, ולאחר בירור וגילוי כי הים סוער בגלל יונה האיש, לוקחים אותו המלחים ומטילים את יונה אל הים שנרגע מיד: "… וַיִּשְׂאוּ אֶת-יוֹנָה, וַיְטִלֻהוּ אֶל-הַיָּם; וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. " (יונה, א, טו) יש כאן תיאור מקביל של ים, שבו מתרחש שינוי לטובה במצב הים, הקשור לשליחתו-הטלתו של יונה מהתיבה-אניה. אז ממש כמו בפרשת נֹחֵַ, גם בספר יונה יש לנו תמונה של ים, תיבה-אניה ויונה באוויר, כשהוא מושלך לעבר המים. עוד מעט תופיע גם תיבה-לוויתן שיציל את יונה מטביעה ובדומה לתיבת נֹחַ , יאצור אותו בבטנו ואז יטיל אותו אל החוף, כדי שימלא את שליחותו.
אבל רגע, הלוא מדובר ביונה האיש, לא יונה הציפור. "יונה" זה רק שם. אין שום קשר בין שני הסיפורים האלו. האומנם?
יונה בן אמיתי נשלח אל אנשי נינוה החוטאים, שהפלא ופלא, גם הם נגועים במעשי חמס: " ... וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וּמִן-הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם." (יונה, ג, ח). תפקידו של יונה להתריע ולהזהיר את אנשי העיר ולקרוא להם לחזור בתשובה. אבל יונה הנביא מסרב למלא את השליחות ובורח אל הים, בתוך אנייה.
יונה חולק על דרך הנהגתו של ה' בעולם. יש לו את האמת שלו ואולי משום כך הוא נקרא יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי. (איך נאמר "האמת שלי"? אולי - "אמׅתׅי".) יונה סובר שאת החוטאים יש להעניש ואילו אלוקים רוצה לתת להם הזדמנות לתשובה. לשם כך הוא שולח את יונה שיזהיר וידרבן את אנשי נינוה לחזרה בתשובה.
התגובה של יונה היא בריחה את הים. הוא עולה על אנייה השטה אל תרשיש. למה יונה בורח אל הים? כיוון שהים הוא שהטביע את האנושות הנגועה בחמס, בתקופתו של נח. יונה הנביא רוצה את מידת הדין, כמו בדורו של נֹחֵַ ולא את מידת הרחמים. ..."עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי, לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה: כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵ-ל חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה..." (יונה, ד, ב).

פרשת נֹחַ וספר יונה קשורים זה אל זה בדיון מתמשך בסוגיה: כיצד יש לנהוג בחוטאים? יונה רוצה את המציאות הזו, של פרשת נֹח. ארבעים יום של מידת הדיןַ: "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (בראשית, ז,יב) . אבל ריבונו של עולם מצווה על יונה לנסות לפעול למציאות אחרת ולהעניק ארבעים יום של מידת הרחמים. לקרוא ולתת הזדמנות לתשובה: "וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת." (יונה, ג,ד).
נבואתו של יונה תתקיים בכל מקרה. אם יתמידו אנשי נינוה בחטאם, תתחולל הפיכה-חורבן נניח כמו הפיכת סדום ועמורה. אם יחזרו בתשובה, זו תהיה הפיכה רוחנית. ואכן כך קורה ונינוה מתהפכת לטובה: ""וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים, הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה, וְיִקְרְאוּ אֶל אֱ-לֹהִים, בְּחָזְקָה; וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וּמִן-הֶחָמָס, אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם." (שם, ג, ח).
הסיבה לכך שגם החיות שותפות לחזרה בתשובה, עניין תמוה כשלעצמו, קשור אולי לכך שגם בתקופת נח התקיימה שוּתפות גורל בין בני האדם והחיות. אלו שטבעו ואלו שניצלו.

לסיום, יונה הנביא מקבל כאן שיעור חשוב. לא עוד מבול, כמו בדורו של נֹחֵַ, שיטהר את החטא והחמס, אלא די במילים שיחוללו באדם הכרה של חטא ורצון לשינוי. האדם יכול לטהר את עצמו,
 לשפר את מעשיו ולהתהפך לטובה. למידת הרחמים, מסתבר, יש את הכוח לטיהור לא פחות ממידת הדין.